שאולה הייטנר

לפריטים באתר שנמסרו על ידי שאולה הייטנר

לפריטים באתר שחוברו על ידי שאולה הייטנר

---

השכלה

1960 – 1963 תואר ראשון במתמטיקה ופיזיקה מהאוניברסיטה העברית

עבודה

1963 – 1983 שירות ביחידת חיל האויר למחשב במשך 20 שנה. שחרור בדרגת סגן אלוף.
1984 – 1996 עבודה ביבמ ישראל 12 שנה, תפקיד אחרון דוברת החברה
2000 – 2019 מורה מהחוץ במכללת שנקר במחלקה להנדסת תוכנה
החל משנת 1996 מפתחת אתרי אינטרנט עצמאית (עד שהפסיק להיות מאתגר מצד אחד וכלכלי מהצד השני.)

התנדבות

שנות ה -80 וה -90 , חברה בהנהלת איל"א ועורכת "מעשה חושב" עם אלינוער רבין מספר שנים.
1999 – 2015 חברה בהנהלת איגוד האינטרנט. במסגרת זו הייתי שותפה בהקמת פיקיוויקי, מאגר תמונות ישראלי לתמונות חופשיות שאותו אני מלווה עד היום. יזמתי גם את המגזין של האיגוד שבו דרך כוכבו של ד"ר יעקב הכט ז"ל שכתב מאמרים יוצאי דופן באיכותם ומקוריותם.
יו"ר הוועדה לנגישות באינטרנט במכון התקנים
2016 – 2022 ביצוע דיגיטציה לארכיון ההיסטורי של קריית אונו, מקום מגורי, בשותפות עם נילי זיידמן חברתי.

קצת סיפורים מסביב למדורה הדיגיטלית

ימי התום

התגייסתי לצבא בשנת 63 לאחר שסיימתי את לימודי באוניברסיטה. בטירונות, כששאלו אותי מה אני רוצה לעשות בצבא עניתי שאני רוצה להגיע לחיל המודיעין. מאחר והייתי בוגרת מתמטיקה פיזיקה טרחתי וציינתי שאיני רוצה להגיע לממר"מ – כי צריך לחתום חצי שנה בקבע.

בסופה של הטירונות הודיעו לי שאני מוצבת לחיל האוויר והגעתי היישר לממר"מ ליחידת המחשב של חיל האוויר. לא חתמתי חצי שנה, חתמתי עשרים שנה, אבל כל פעם במנות של שנה אחת.

הגעתי ליחידה, הוצבתי במדור תוכניתן ראשי ויורם הקטן לקח אותי לסיור במחשב. בכניסה לחדר המחשב היית אמור לנעול נעלי בד מיוחדים כדי שסביבת המחשב לא תזדהם. מעניין מי המציא את הנוהג הזה שהיה כמובן שטות מוחלטת. הדבר שהשאיר אותי פעורת פה הייתה מכונת כתיבה ש"כתבה" לבד, הזרועות המכניות שלה התרוממו באויר ואף אחד לא ישב לידה. זה היה כמובן הקונסול של המחשב ואני ראיתי בזה את אחד מפלאי עולם.
המחשב שהיה לנו בממר"מ היה פילקו 211. כל מחשב אישי שיש כיום לכל אחד מאיתנו בבית חזק בערך פי 100 מהמחשב שהיה לנו אז בממר"מ.

מחשב הפילקו הגיע לארץ בשנת 1961 ולווה בקבלת פנים ביקורתית על ידי עיתון העולם הזה (שהיה כידוע העיתון הבודד שהעיז למתוח ביקורת על רשויות הממשל). הכותרת בעיתון הייתה "מח יש, שכל אין" וכותרת המשנה הייתה "מערכת הביטחון בזבזה מליוני לירות במבצע כושל של שיגעון גדלות."

הייתה הצעה לחלוק את המחשב עם משרדי הממשלה בירושלים (והוצע למקם אותו באמצע הדרך בקיבוץ הראל) אבל כמובן שהצעה זו נפלה, משרד הביטחון רצה את המחשב לעצמו. אף אחד כמובן לא ידע כשהוחלט על הרכש, שחברת פילקו תייצר בסך הכל 13 מחשבים, 12 לארה"ב ואחד לישראל.

את התוכניות כתבנו על גבי נייר משבצות ירוק, שורה כן ושורה לא, חבילת הניירות הייתה נמסרת ל"דספצרית" בקומה הראשונה ואחרי כמה שעות היינו מקבלים חבילת כרטיסים מנוקבת. בכל קומה הייתה גם מנקבת אחת ומאחר והיה מדובר במסגרת צבאית היה שם בדרך כלל שלט בכתב יד " אסור לנקב יותר משבעה כרטיסים, בפקודה".

את התוכנית המנוקבת על גבי הכרטיסים היינו מוסרים לשילוח פעם או פעמיים ביום. לכל יחידה בממר"מ היה מוקצב משך זמן קצר של כמה עשרות דקות לריצה בשעות היום. המשלח היה כמובן כל יכול והויכוחים על זמני ריצה ועדיפויות הייתה מעשה שבשגרה.

המחשב של אז היה מעין מחשב אישי ששרת ברגע נתון רק אדם אחד. התוכניות רצו באופן סידרתי אחת אחרי השנייה ומאחר ובעידן הפילקו התוכניתן היה יכול להתערב "במערכת ההפעלה" ומספיק היה שתוכניתן אחד יחרב אותה כדי לדפוק את הריצה של אלה שנמצאים בתור לביצוע אחריו.

כולנו כתבנו באותם ימים רחוקים בשפת סף, TAC , וכשהתוכנית הייתה מתעופפת היה מתקבל תדפיס של זיכרון המחשב בקוד אוקטאלי ולא היה תענוג גדול יותר מאשר להיכנס לעבודת בילוש של כמה שעות עם אפשרות הארכה לכמה ימים כדי למצוא את הבאג.

העברית הייתה בעיה בפני עצמה. מאחר ושרשראות ההדפסה היו רק של 64 תווים (אותיות גדולות באנגלית) ניתן היה להדפיס את העברית רק על ידי החלפת שרשרת. את הטקסטים בעברית צריך היה להזין באנגלית, קראנו לזה "סינית". היו כאלה שדיברו סינית באופן חופשי.

העולם היה טקסטואלי, שחור לבן, בלי גרפיקה וכמובן בלי אודיו.

התבגרות

אחד מסממני ההתבגרות של כולנו היה למשל מעבר משפת סף לשפת על. לא ברור למה נלחמנו בציפורניים להמשיך ולקדד ב- TRANSAC Assembler-Compiler  – TAC הפרימיטיבי במקום לעבור לצורה מתקדמת יותר. אני מניחה שפחדנו לאבד שליטה על הרגיסטרים.

בינתיים גם נרכשו מחשבים נוספים מתוצרת יבמ והפילקו שעליו גדלנו פינה את מקומו.

השפות שהיו אז באופנה בממר"מ היו PL/1 ופורטרן. מאוחר יותר נכנסה לשימוש גם קובול שנחשבה לשפה נחותה. בדיון רמד"ים ביחידתי נכתב כך: "יש להנחות את התוכניתנים לבדיקה חוזרת של כל תוכנית שבכוונתם לכתבה בקובול באם זו הדרך הנכונה לתכנית. פעולות מיון וחיפוש בטבלה אין לכתוב בקובול אלא לאחר קבלת אישור מתכניתן ראשי."

בעידן הכרטיסים המנוקבים הייתי יום אחד בתורנות בחדר המחשב של היחידה בקריה. בשעה מאוחרת בלילה הגיע רס"ר וזכרתי שהיה נושא להתלוצצות. האיש הביא ערמה של ארגזי כרטיסים מנוקבים שנועדו לעדכון פריטי מלאי של חיל האויר. כמה שעות מאוחר יותר ה- "ריצה" (מהלך תפעול התוכנית) נדפקה, דבר שלא היה שכיח ממנו באותם ימים, בדרך כלל בגלל בעיה פיזית בסרט מגנטי. כשביקשתי ממנו להביא את הכרטיסים להפעלה חוזרת הוא לא הבין מה אני רוצה, "זרקתי את כולם" אמר לי.

שלב אבולוציוני נוסף היה לעבוד בצורה חצי אינטראקטיבית מול צג מחשב. הרעיון היה לבצע את פעולת העריכה, השיגור וקבלת הפלט על צג מחשב במקום להשתמש בכרטיסים מנוקבים ופלט מודפס.

החלטנו לרכוש תוכנה בשם רוסקו שהייתה מאד פופולארית באותם ימים למרות שלא הייתה מבית יבמ והדבר עורר עלינו את חמתם של מהנדסי התוכנה של יבמ שראו בנו בוגדים.

הויכוח הבא היה אם להתקין צג אחד בכל חדר או חדר שבו יהיו הרבה צגים. אני מודה ומתוודה שהייתי בעד הפתרון השני כי הרי לא יעלה על הדעת שצגים יהיו נטולי שימוש ויבזבזו את זמנם לריק.

נושא העברית השתפר. אם למשל בימים הראשונים של האינטרנט היה צריך להזין את העברית בצורה הפוכה (תתארו לכם מכונת כתיבה מכנית שבה האותיות באנגלית הוחלפו באותיות בעברית) הרי כיום כל הדפדפנים ורוב מוצרי התוכנה תומכים בעברית כמו שצריך. זה נראה לכם כיום מובן מאליו אבל כל מי שפיתח תוכנה עבור משתמשים בעברית אכל הרבה מאד קש לאורך השנים עד שהנושא התמסד.

בעידן הישן מחשבים של חברת מחשבים אחת לא היו אמורים לדבר עם מחשבים של חברת מחשבים אחרת. דרישה כזו שהושמעה בעיקר על ידי ארגונים גדולים נדחו בשאת נפש על ידי אנשי השיווק של חברות המחשבים.
ואז הופיע יום אחד פרוטוקול קטן וממזרי בשם TCP/IP.

הפרוטוקול הומצא על ידי וינט סרף ואחרים בשנת 1973. הפרוטוקול אומץ על ידי האקדמיה לקשר בין מוסדות המחקר והאוניברסיטאות ועם השנים קרה הדבר הבלתי יאומן, כל חברות חומרת המחשבים נאלצו לתמוך בו בצורה מלאה ולמעשה לוותר על על הפרוטוקול הפרטי שלהם.

ואז, כמה שנים מאוחר יותר, בהתבסס על העובדה שכל מחשב יכול להתקשר עם כל מחשב, פרץ לחיינו האינטרנט. זה היה הדבר המשמעותי ביותר שקרה לי בחיי המקצועיים.

חיוך דיגיטלי

בראשית עידן האינטרנט התקנתי במחשב שלי תוכנית בשם pow-wow משהו דומה לסקייפ של היום. יום אחד בשעת לילה מאוחרת המחשב שלי התחיל לדבר. מישהו מצא את שמי באיזה שהוא אינדקס והחליט לנסות את מזלו עם ישראלית חרוצה. הדיבור היה בכל אופן באנגלית. אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי באותו רגע אבל התגובה שלי הייתה כמו של גברת בעידן המערות. קמתי מהכסא אחוזת בעתה וכיביתי את המחשב.

פעם אחרת הייתי צריכה לתת הרצאה על חידושים ב- Dynamic HTML . אחד החידושים היה שאפשר לגרור חפצים על המסך בעזרת העכבר. כדי להדגים את היכולת החדשה החלטתי לכתוב טקסט עם שגיאת כתיב וכשמישהו מהקהל יעיר לי אשלוף את האות הנכונה שהוסתרה מאחורי עציץ פורח על המסך וכך אדגים את היכולת שנקראת DRAG ו- DROP. ליתר ביטחון גם ביקשתי ממכר שפגשתי בקהל לפני ההרצאה שאם אף אחד מהקהל לא יגיב הוא יהיה השואל.

הגעתי לקטע המדובר, שגיאת הכתיב מוצגת בכל קלונה ואף אחד לא מצייץ. ניסיתי לתפוס במבטי את המכר שהבטיח לעמוד בפרץ וההוא מבטו נודד. הייתי על סף ייאוש ואז מישהו אמר משהו בקול רם ואני ניצלתי את ההזדמנות לחזור על שאלתו שיתכן אפילו שלא נשאלה.